הבלוג

בילדותי ייחסתי לעצמי את דמות הברווזון המכוער. יש מי שיתווכח איתי על כך, (אמא שלי בעיקר), אבל עם רגשות לא מתווכחים.לא הייתי מכוערת אבל לא בלטתי ביופיי. ומעבר למראה החיצוני, הרגשתי שאני הילדה הכי חסרת כריזמה בעולם. הרגשתי שקופה. בסיפור הברווזון המכוער, החורף מגיע וקר לברווזון. הוא נודד לבדו כל

אם רק נדע להקשיב להם. אתמול בערב בתחזית מזג האויר, הקריין הודיע שהימים הבאים יהיו קרים מאוד ושתהיה ירידה חדה בטמפרטורות. הבוקר כשהערתי את הילדים, ראיתי שבני בן ה-12 לבוש במכנסיים וחולצה קצרים, ותוך כדי שאני מכינה כריכים, נסחפתי לוויכוח איתו תוך דרישה שלי שיתלבש טוב יותר. בהתחלה הסברתי לו

בעבר, כל דבר שעשיתי הגדיר אותי וזה גם מה שגידר אותי. הייתי בפסגה או בתחתית- לא היה אמצע.אם לא הייתי בפסגה, הרגשתי חסרת ערך.אם הייתי בתחתית, זה רק הניע אותי לרדוף אחר הצלחה חדשה. להיות במרדף אחר ההתרגשות הבאה. רק לא לפגוש את התחתית.האמנתי שאם אסתפק בעצמי כמו שאני, אשאר

רבים מאיתנו חיים בתחושה של מחסור באהבה, ומנסים למלא את החלל בעזרת גירויים חיצוניים: כל אלו מובילים לעוד ועוד משברים אשר יוצרים לנו דיסוננס במערכת ומעבר לכך שמשברים שלא הסכמנו לקבל עלולים להפוך לכאב פיזי ממש או חלילה למחלה, הם מקשים עלינו להתקדם בחיים בתחושה של שחרור ואושר.אני מציעה התבוננות

שמתם לב שהמילים "מואר" ו-"מראה" באות מאותו השורש? החיים מזמנים לנו מראות – אנשים, סיטואציות ורגשות שתמיד מראים לנו מה בתוכנו מבקש שינוי, ריפוי ונתינה. פעם חיפשתי שיראו אותי. שיבינו אותי באמת, שיקשיבו לי, שיבחרו בי. עד שבמסגרת ההתפתחות האישית שלי, הבנתי שכל מה שאני רוצה לקבל, זו קריאה להפוך