הברווזון המכוער

בילדותי ייחסתי לעצמי את דמות הברווזון המכוער. יש מי שיתווכח איתי על כך, (אמא שלי בעיקר), אבל עם רגשות לא מתווכחים.
לא הייתי מכוערת אבל לא בלטתי ביופיי. ומעבר למראה החיצוני, הרגשתי שאני הילדה הכי חסרת כריזמה בעולם. הרגשתי שקופה.

בסיפור הברווזון המכוער, החורף מגיע וקר לברווזון. הוא נודד לבדו כל החורף עד לאביב ומגיע לאגם מפשיר, שם הוא רואה קבוצת ברבורים יפהפייה חונה. הוא רוצה להצטרף אליהם, אבל אז חושב בליבו על כך שהוא מכוער, ושהברבורים ודאי לא ירצו בו. לבסוף הוא מחליט לזרוק את עצמו לתוך קבוצת הברבורים. לתדהמתו, הברבורים מברכים אותו לשלום ומקבלים אותו כאחד משלהם. כשהוא מסתכל מטה לאגם הוא רואה שהוא הפך לברבור יפהפה.

בשבוע שעבר במהלך מדיטציה, הוזמנתי לפגוש את הילדה שהייתי. בכל פעם שאני פוגשת את אותה הילדה, מתבהר לי מדוע הייתה כה שקופה. הייתי מכונסת במחשבותיי.

כלפי חוץ הפה חייך, אך העיניים היו טרודות במחשבות. לא הייתי יפה. הייתי כאישה מבוגרת שכל משא שנותיה יושב על כתפיה וגופה הוא גוף של ילדה צעירה ובשילוב הזה בין גוף צעיר ונפש מבוגרת אין בעיני חן.

החורף מהסיפור היה ילדותי, בה אמנם עם השנים נוסף עוד משקל למשא, אך כמו בסיפור, משהפשיר האגם, על מנת שלא יתנפץ הקרח, למדתי גם להשיל בכל פעם עוד סלע מכתפיה של אותה אישה מבוגרת. עוד חלק שכבר אינו שייך לי.

והבוקר במקלחת התעוררה בי המודעות לכך שאני מוצאת בטיפוח עונג רב. בכל רחצה, מריחת קרם, סירוק או איפור. אני ממש נהנית מהטקס הזה.
זו אינה בבואתי שבה אני מאוהבת. אני פשוט מבינה שכשמרגישים טוב, נהנים לטפח. כמו את הבית ואת המשפחה, כך את עצמנו. וכפי שכילדה שידרתי את עומס המשא מבפנים כלפי חוץ, כך כיום הטיפוח משדר אותי חיונית ובמחשבות טובות, למרות ובזכות כל מה שהשלתי וגם בזכות מה שאספתי בדרך. כמו מקבלת את הצלחת שנוספה אל הכיור, רגע אחרי ששטפתי כלים.

ואני מתבוננת בראי שהוא גם ראי הנפש, מדברת עם הילדה שהייתי כמו אומרת לה, מה שהיה היה, אִילְלִי פַאת מַאת.
את עוד תראי לאיזה ברבור יפיפה תהפכי.