בעבר, כל דבר שעשיתי הגדיר אותי וזה גם מה שגידר אותי. הייתי בפסגה או בתחתית- לא היה אמצע.
אם לא הייתי בפסגה, הרגשתי חסרת ערך.
אם הייתי בתחתית, זה רק הניע אותי לרדוף אחר הצלחה חדשה. להיות במרדף אחר ההתרגשות הבאה. רק לא לפגוש את התחתית.
האמנתי שאם אסתפק בעצמי כמו שאני, אשאר קטנה ושקופה. נבהלתי מהרעיון.
הייתי תלויה בפידבקים חיצוניים, שיראו את ההצלחה שלי ויגיבו באהדה.
עם הזמן הבנתי שבפשוטה שאני, אני מביאה ערך ושהשיעור האמיתי שלי הוא להיות מי שאני – בלי תלות במה יחשבו עלי. ככל שתדעו מי אתם, לא תהיו בצורך בהכרה חיצונית.
במקום להשקיע בלהשיג לעצמי את מה שראיתי כהכרחי להישרדות שלי: הכרה, נראות, צורך להוכיח, השקעתי פחות, התאמצתי פחות. מתישהו הבנתי שאם שאני לא מתאמצת, זה לא הופך אותי לאחת שאין בה ערך.
אני הרבה יותר פנויה, מדויקת, שמחה ובמלאות אמיתית ובריאה, כשאני מביאה אהבה כלפי הסביבה וקבלה עצמית, החברה פוגשת אותי לא שיפוטית ולא חרדתית. בסופו של דבר אנחנו פוגשים מולנו הדהוד של עצמנו, ואם אני שיפוטית כלפי עצמי, אני שיפוטית כלפי הסובבים אותי. אני רוצה לפגוש מולי אנשים עם לב פתוח, שמחוברים לעצמם ולסביבה, שמחייכים בבוקר, שהם באהבה ובנתינה, אנשים שיצאו מהמירוץ המטורף להוכיח את עצמם לעולם ולכן – זה מה שאהיה.
אני יכולה לומר בפירוש שלוקח זמן להיפטר מדפוסים ישנים שאינם משרתים אותנו ומזמינה אתכם לקבל גם את התהליך. אנחנו רוצים לגדול, ועצם המודעות והקבלה של הדרך מאירה את תשומת הלב ומיישרת אותנו בחזרה למסלול.
