אם רק נדע להקשיב להם.
אתמול בערב בתחזית מזג האויר, הקריין הודיע שהימים הבאים יהיו קרים מאוד ושתהיה ירידה חדה בטמפרטורות. הבוקר כשהערתי את הילדים, ראיתי שבני בן ה-12 לבוש במכנסיים וחולצה קצרים, ותוך כדי שאני מכינה כריכים, נסחפתי לוויכוח איתו תוך דרישה שלי שיתלבש טוב יותר.
בהתחלה הסברתי לו את הרציונל, אחר כך ניסיתי לתאר לו כמה הוא יסבול אם יהיה לו קר. הודעתי לו שאני לא בסביבה כדי להקפיץ לו בגדים ארוכים ואפילו איימתי שגם אם הוא יהיה חולה, אני לא משחררת אותו מהלימודים השבוע.
אבל הוא בשלו, שום דבר לא עזר… הילד התעקש שהוא נשאר ככה.
התפשרנו על סווטשרט בתיק. ברכב, בדרך לביה"ס אמרתי לשלומי בהומור האופייני לנו, "הלוואי שיהיה לך כל כך קר היום, שינקשו לך השיניים ותתחרט שלא התלבשת טוב.
והוא צחק וענה לי: "אז למה את מתעקשת איתי!? למה שלא תניחי לי ללמוד לבד?
אם אני ארגיש את הקור ואסבול, אני אלמד בפעם הבאה להתלבש טוב יותר".
למה לא באמת? כמה פשוט, ככה מדויק. בדרך כלל אני אמא מאפשרת.
הנפרדות מהילדים שלי היא זו שמובילה אותי כהורה ואני לא דורשת שליטה בבחירות שלהם.
בדרך כלל. הבוקר נסחפתי. אולי מהחשש שלי לסבול מהקור בעצמי, השלכתי את החשש הזה על הבן שלי ובן רגע, הילד הזכיר לי שהוא נשמה חופשית, עם בחירות משלו ושגם בגיל 12 יש לו דטרמיניזם משלו.
הוא הזכיר לי שזה בסדר לאפשר לו לבחור את הבחירות שלו, לחוות את השלכותיהן וללמוד את השיעורים בעצמו.
